החלטה בתיק בש"א 11209/04

לפני בקשת רשות להתגונן שהגישו המבקשים, הם הנתבעים בתיק העיקרי, כנגד תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש כנגדם וכנגד נתבעים נוספים בנק לפיתוח התעשייה בישראל (להלן: "המשיב" או "הבנק") לתשלום סך של 6.5 מיליון ש"ח בגין חוב נטען בסך 14,731,254 ש"ח, נכון ליום 3.3.04, הנובע מערבות נטענת לחברת י. ברוש תעשיות בע"מ (להלן: "החברה") שלטענת המשיב חבה לו סך של 16,738,783 ש"ח נכון ליום 28.1.04.

המשיב הפורמאלי, הוא נתבע מס' 4 בתיק העיקרי הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להתגונן. ביום 20.6.06 בעקבות הסכמת הצדדים ניתנה לו רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערבות צד ג' על סך 25,000 ש"ח.

טענות המבקשים:

התביעה מוקדמת ונעדרת פירוט מספיק - המשיב הגיש את תביעתו בסדר דין מקוצר כנגד הערבים עוד בטרם מימש את הבטוחות שנמצאו בידיו ובכללם נכס ששוויו 3.7 מיליון דולר ( להלן: "הנכס").

עד ליום זה טרם הובהר גובה החוב של החברה. כונס הנכסים שמונה מטעם המשיב לצורך מימוש הנכס, לא סיים את תפקידו, מימוש הנכס טרם הושלם ואף קיימים שטחים נוספים בנכס אותם ניתן לממש ולפי דברי המשיב בדיון שנערך ביום 20.6.06, התקבלו בקופת הכינוס עד כה למעלה מ 10 מליון ש"ח.

לטענת המבקשים מדובר בתביעה מוקדמת שטרם בשלו התנאים לבירורה. סכום התביעה תלוי במימוש הנכס ומשכך ובשל חוסר הפירוט לא יכול בית המשפט, לשיטת המבקשים ליתן פסק דין בהסתמך על התביעה לבדה.

כמו כן, ביקשו המבקשים לעמוד על טענתם למחיקת כותרת וזאת מאחר שעד למועד הגשת הסיכומים לא הומצאו להם על ידי המשיב הדוחות הכספיים אשר היה עליו להעביר להם.תנאי ההלוואות, מסגרות האשראי  - לטענת המבקשים, ביום 10.9.97 פתחה החברה שהייתה בשליטתה של משפחת ברוש, חשבון בנק אצל המשיב שכלל הלוואה שקלית והלוואה דולרית, שתיהן הלוואות ארוכות טווח, בריביות נמוכות שניטלו על ידי החברה לצורך מי

2מון רכישת הנכס. המבקשים, אשר רכשו את השליטה בחברה בשנת 2000, סיכמו עם המשיב כי הוא ימשיך במימון הנכס וכי ייפתח חשבון בנק חדש, ייחתמו מסמכי בנק חדשים על ידי המבקשים וכן כי המבקשים יחתמו על ערבות אישית מוגבלת בסך של 3,050,000 ש"ח וכי ערבותם תקטן כנגד הקטנת סכומי ההלוואות. לטענת המבקשים, המשיב אכן פתח חשבון חדש לחברה אך לא החתים את המבקשים, בעלי השליטה החדשים על מסמכים הקשורים לפתיחת חשבון זה וזאת בניגוד לסיכומים עימם.

לאורך השנים, כך טענו המבקשים שולמו ההלוואות השקליות כסדרן מתוך דמי שכירות ששולמו לחברה וההלוואה הדולרית שולמה מתוך הכנסות החברה ממכירת יחידות בנכס.

המשיב  בצעדים שאינם ברורים עדיין למבקשים, פעל למינוי כונס נכסים מטעמו במסגרת תיק פשיטת רגל שנפתח לחברה ובהמשך פעל למימוש המשכנתא וכן לפירוק החברה.

הליכים שבוצעו שלא כדין ושגרמו לנזקים לחברה ולערבים - התנהגות רשלנית של המשיב, התנהגות בחוסר תום לב, בניגוד לחובת האמון והזהירות שהוא חב לחברה ולערבים לה על ידי העמדת כל חובות החברה לפירעון מיידי, הפסקה חד צדדית של יחסי בנק לקוח, פתיחה בהליכי כינוס על הנכס ובהליכי פרוק בלתי מוצדקים וכל זאת למרות שאחז בביטחונות שערכם עלה בהרבה על גובהו של החוב הנטען. בפעולות אלה, כך נטען, גרם המשיב לחברה ולערבים לה נזקים בגין הוצאות הכינוס, שכר טרחת כונס הנכסים, תפיחת הריבית, ירידת מחירי הנכס, ואבדן השקעת המבקשים במניות החברה בסך של 9 מיליון ש"ח. נזקים אלה, לטענת המבקשים, עולים על חובות החברה.

לטענת המבקשים, באותה העת הורע מצבו של המשיב וכתוצאה מכך נקט בשורה של פעולות נגד לקוחותיו כגון סגירת כמה שיותר מקווי האשראי. לשיטת המבקשים כל פעולותיו אלו של המשיב נבעו מתוך מניעים פרטיים שלו וללא כל קשר להתנהגות הספציפית שלהם.

רשלנותו של המשיב, לטענת המבקשים הגיעה לכדי אשמה מלאה ועל כן הוא-הוא האחראי ליתרות החוב של החברה.

בנוסף, טענו המבקשים כי המשיב הוא זה שגרם ברשלנותו לערבים  לאבד הזדמנות לתשלום חובותיהם ונסיבות אלה נכללות בגדר סעיף 6(א) לחוק הערבות ודי בהן כדי להפטיר את הערבים.

טענה נוספת של המבקשים, הנה לעניין מימוש הנכס. לשיטתם המשיב לא מסר לערבים הודעה בדבר מימוש הנכס כמתחייב על פי הסיכומים ביניהם. המשיב מכר את היחידות בנכס מבלי להודיע על כך מראש למבקשים ובכך פעל בניגוד לדין (סעיפים 13(א) ו-19 לחוק המשכון תשכ"ז-1967), בניגוד לסיכומים עם המבקשים למתן זכות ראשונים לפדיון הנכס ולפרקטיקות הנהוגות ותוך שקילת שיקולים זרים, הפרת חובת תום הלב, הזהירות והאמון. מעשיו אלה של המשיב, מנעו מהמבקשים את האפשרות לפדות את הנכס בזכות ראשונים כאמור ועל ידי כך בעצם לעקוב אחר תקינות הליכי המימוש ולהרחיב את חוג המתעניינים בנכס, דבר שלטענתם היה מעלה את מחירו.

המשיב הפר את חובת הזהירות באשר לא נקט בצעדים הסבירים והמקובלים בהליך מימוש השעבוד על מנת להשיג את המחיר המרבי הסביר. לשיטת המבקשים, התרשל המשיב בפרסום המכרז והסתפק בפרסום מודעה אחת בלבד בעיתון למכירת נכס עצום בגודלו, מכר את היחידות על פי תשריט ולא על פי שטח מ"ר כמקובל, כך שהתשלומים שהתקבלו היו נמוכים יותר, המשיב לא טרח לתקן את חוות הדעת של השמאית למרות הערות של מבקש מס' 1 ובשל כך נמכרו מס' סוגים של יחידות לפחות בכ- 500,000 $ פחות מהמחיר הריאלי.

לטענת המבקשים ההלכה היא כי המימוש צריך להתבצע זמן סביר לאחר תפיסת המשכון. נושה חייב לנסות להשיג עבור המשכון את המחיר הטוב ביותר והוא חייב לפעול במהירות כדי שערכו לא ירד וכדי למנוע תפיחת ריבית. המשיב, לשיטתם של המבקשים, החל לפעול לקראת מימוש היחידות באיחור שלא נבע מסיבות אובייקטיביות שמנעו מימוש מיידי. לטענת המבקשים אין כל הצדק לשיהוי בביצוע המכירה. אם הייתה המכירה מתבצעת תוך זמן סביר היו היחידות נמכרות במחירי שוק ריאליים אשר היו מכסים את מלוא חובה של החברה.

לעניין גובה החוב טענו המבקשים כי: א. יש לקזז מסכום החוב את הסך שהתקבל ממימוש הנכס ואת דמי השכירות שהתקבלו בתקופה שלפני מינוי כונס הנכסים ושלאחריה. המבקשים טענו בסיכומיהם כי אינם יכולים לנקוב בסכומים מדויקים בשל העובדה שהמשיב לא העביר להם את כל הדוחות שנתבקשו לצורך עריכת החישובים. ב. החוב הנטען מנופח ומופרז, סכום החוב גדל במשך כשנה                  ב-4,200,000 ש"ח בשל חיובי ריבית חריגה אך המשיב לא צירף לכתב התביעה דפי חשבון של החודשים האחרונים שקדמו להגשת התביעה ומהדוחות שכן צורפו, לא ניתן להבין מה היה שיעור הריבית לפיו חושב החוב בחודשים אלה. כמו כן, מהדוחות שצורפו עלה כי החברה חויבה בסוף כל רבעון בריבית חריגה בסך של 750,000 ש"ח בשיעורים מופרזים לטעמם וזאת בניגוד להסכמים ולסיכומים שסוכמו בינם לבין המשיב.

המבקשים ביקשו בסיכומיהם (שהוגשו בפורמט צפוף ומעיק, אין דרך אחרת לכנות את דרך הגשת הסיכומים על ידם, עד כדי ששקלתי להורות להחזיר להם את הסיכומים), שבית המשפט יפחית את גובה הריבית החריגה בה חויבה החברה וזאת מכיוון שהתניה בהסכם שקבעה כי הריבית שתחושב תהיה ריבית מרבית הנה תניה מקפחת בחוזה אחיד, הריבית, כאמור, הנה ריבית מופרזת ועמידתו של המשיב על תשלום הריבית החריגה נגועה בחוסר תום לב.